הנשים

קדימון:

פרנקי מקגראת בוחרת להמשיך את המורשת המשפחתית ולהתגייס כאחות במלחמת ויאטנם. היא נמצאת בחזית הלחימה ומתמודדת עם קשיים אישיים וביקורת קשה מצד משפחתה וחבריה על הבחירה לצאת למלחמה למרות היותה אישה. פרנקי מספרת את סיפורן של אלפי נשים שבחרו לצאת לקרב ולשרת בצבא האמריקאי בזמן המלחמה.

תקציר לספר

הספר מתאר את חייה של פרנקי מקגראת, נערה אמריקאית מבית פטריוטי בקליפורניה. למשפחתה של פרנקי רקע משפחתי עשיר של חיילים ששירתו את המולדת במלחמות השונות. משפחתה גאה במסורת, אך כאשר אחיה הגדול, פינלי, נהרג במלחמת ויאטנם, חייהם מתהפכים. אובדן האח משנה את פני המשפחה, והוריה לא מצליחים להתמודד עם הכאב. פרנקי, שהייתה קרובה מאוד לפינלי, חשה שהעולם סביבה מתמוטט. היא נכנסת לדיכאון עמוק ומנסה למצוא דרכים להתחבר מחדש לאחיה.

כדי להנציח את אחיה ולהמשיך את דרכו, פרנקי מחליטה להתגייס לשירות הצבאי כאחות לחיל הרגלים. היא רואה בכך הזדמנות לשרת את המולדת ולחוות את מה שאחיה חווה ולהיות חלק מההיסטוריה המשפחתית. היא חולמת על תפקיד בבית חולים מסודר בויאנטם, אך כאשר היא מגיעה, היא מגלה שהמציאות שונה בהרבה – היא מוצבת ביחידה 36 בתנאי שדה קשים, שם היא מטפלת בעשרות פצועים במצבים מסוכנים, תחת אש עם משאבים מוגבלים.

במהלך שירותה, פרנקי מתיידדת עם שתי אחיות נוספות, בארב ואתל. יחד, השלוש מתמודדות עם הקשיים שבשירות הצבאי, משתפות פעולה בטיפול בפצועים ומוצאות נחמה אחת בשניה. פרנקי עוברת שינוי משמעותי והופכת מנערה טובה מקליפורניה לאישה בשדה הקרב, שמעשנת, שותה ונחשפת להיבטים הקשים של המלחמה.

במהלך שירותה ב36 היא פוגשת את ג'יימי, רופא שנמצא באותה יחידה, וביניהם נוצר חיבור מיידי. למרות המשיכה והחיבור בניהם, הם לא בזוגיות והיחסים בניהם חבריים בלבד, ג'יימי מאורס וממתין לאשתו בבית. כאשר ג'יימי נפצע קשה במהלך הפגזה, פרנקי חווה את האובדן האישי הראשון שלה במלחמה, מה שמוביל אותה להרגיש שבורה עוד יותר.

פרנקי מחליטה להמשיך בשירותה הצבאי ולעבור ליחידה קדמית יותר, יחידה 71. ביחידה החדשה היא נפגשת שוב עם ריי וולש, חברו הטוב של פינלי. בין השניים נוצר קשר מיידי, וריי מזכיר לפרנקי את ביתה בקליפורניה ואת אחיה פינלי. השניים מתחילים מערכת יחסים תוך כדי השירות הצבאי ומתחילים לתכנן את עתידם המשותף בארצות הברית אחרי השחרור.

פרנקי מסיימת את השירות בצבא וחוזרת לארצות הברית. היא נתקלת במציאות שונה לחלוטין ממה שדמיינה. תנועת המחאה נגד המלחמה בווייטנאם פורחת, והיא נתקלה בגינויים ובקללות מצד אנשים רואים אותה על מדים בדרך הביתה. הוריה, המומים מהשינויים שחלו בה, מסרבים לדבר על חוויותיה מהשירות ומנסים להסתיר את האמת על שירותה הצבאי. פרנקי מגלה שהוריה סיפרו לחבריהם שהיא טסה ללמוד בפירנצה, מה שעוד יותר גורם לה להרגיש בושה וזעם על הוריה.

כעבור שבועיים מאז חזרתה, פרנקי מקבלת את הבשורה על מותו של ריי, דבר שמוביל אותה לאובדן נוסף ולדיכאון עמוק. היא חווה סיוטים קשים והתקפי זעם, ולא מצליחה לתפקד. בשלב הזה, היא פונה לעזרת חברותיה בארב ואתל, שעוזרות לה למצוא דרכים ושלושתן עוברות לגור יחד בחווה של אתל בוירג'יניה.

במהלך שהותן בחווה, הן מצליחות לשפץ את הבית ולחזור לחיים רגועים יותר. פרנקי מוצאת עבודה כאחות, מתחילה ליהנות מחיי הכפר השקטים וחוזרת לקבל שליטה על חייה. בארב פעילה בקבוצות פוליטיות שונות ומשכנעת את להצטרף להפגנה נגד מלחמת ויאטנם. בהפגנה, פרנקי פוגשת את הנרי, פסיכיאטר מקליפורניה, שמבין את הכאב שהיא עוברת, והשניים מתחילים לפתח מערכת יחסים. פרנקי יודעת שהנרי הוא האדם הנכון עבורה, אך לא מצליחה לשכוח את ריי.

פרנקי נכנסת להריון מהנרי ומתארסת לו. במהלך ההיריון, היא מגלה כי ריי היה בחיים, אך בשבי. הטלטלה בחיים שלה מובילים לאובדן נוסף והיא מפילה את התינוק שלה. פרנקי מחליטה לעזוב את הנרי, בתקווה לשוב לריי. ביום נחיתתו של ריי בארצות הברית, פרנקי מגיעה לראות אותו ומגלה שהוא נשוי לאישה אחרת. המידע הזה ממוטט אותה, והיא חווה התדרדרות נוספת.

בזמן שהרשויות וההורים שלה מנסים לעזור לה, פרנקי מתדרדרת, נוהגת בשכרות כמעט הורגת אדם בתאונה. אביה, למרות הכאב שבאובדן פינלי ובחירתה של פרנקי להתגייס, נלחם על חייה של בתו ומאושפז אותה בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. במהלך האשפוז, היא מגלה שזה בית החולים שבו הנרי מנהל, וצוות בית החולים תומך בה בתהליך השיקום.

פרנקי מתחילה לעבד את חוויות השירות הצבאי שלה, ומבינה את הכוח של ריפוי ושיקום. היא מחליטה שהשליחות שלה היא לעזור לאחרות, ומקימה חווה שיקומית לנשים יוצאות צבא. היא מוצאת משמעות חדשה לחייה, ועוזרת לנשים נוספות שהיו במצב דומה לשלה.

בסוף הספר, פרנקי והוריה מבקרים באנדרטה לזכר נופלי מלחמת ויאטנם, והם מתייחדים עם זכרו של פינלי. היא פוגשת את ג'יימי, ומגלה שנפצע קשה אך לא מת מעולם. הספר מסתיים בנימה של תקווה והסתכלות קדימה לעבר חיים חדשים, כשהיא לומדת לחיות עם הכאב ולמצוא את הדרך שלה.

נקודות למחשבה

נשות חיל הרפואה:

במלחמת חרבות ברזל 70 רופאות ופרמדיקיות לחמו וטיפלו בפצועים ברצועת עזה ולבנון. בעוד שפרנקי שירתה בבית חולים, ישנה כל לילה בחדר במגורי נשים, התקלחה, והייתה במקום קבוע, הרופאות והפרמדיקיות שלנו סוחבות על הגב ווסט, ציוד אישי, ציוד לוחמה וציוד רפואי במשקל כולל של 25 ק"ג, נשארות שעות ואפילו ימים באותו נגמ"ש עם לוחמים נוספים ומעבירות ימים בלי מקלחת ושינה עם חברות בחדר. הגיבורות האמיתיות שלי הן הלוחמות שלנו, שעושות את הבלתי יאומן וממשיכות את המסורת של נשים מזמנים עברו שפרצו עבורן את הדרך. ועכשיו אני אשאל אתכם שאלה, כשאתם רואים חייל עם נשק ברכבת וחיילת עם נשק אתם חושבים עליהם אותו דבר? מדמיינים ששניהם יכולים להיות באותה הסיטואציה? ששניהם בדרכם לגדוד להיכנס חזרה לרצועה? מניחה שהתשובה היא לא אבל הנשים הגיבורות האלה נמצאות בנינו, עושות ויתורים שחברות שלהן לא עושות ופורצות את הדרך לדור הבא של לוחמות שיגיע אחריהן. 

המשבר הגדול של פרנקי לא היה הפצועים שטיפלה בהם או התנאים הקשים שחוותה אלא חוסר ההערכה שחוותה כשחזרתה מהמלחמה, הסירוב של אנשים סביבה לקבל את העובדה שגם נשים יכולות להיות במלחמה ולחוות קושי. כולנו צריכים ללמוד מזה להכיל ולתת מקום לכולם, ללוחם, ללוחמת, תצפיתנית וטבח זה לא משנה מה התפקיד לאף אחד אין בעלות על האובדן והכאב של מלחמה. לשמחתי אנחנו לא בשנות ה60 ומקומן של נשים בצבא הוא לא מה שהיה בעבר אבל הדרך עוד ארוכה והלוחמות שלנו הוכיחו לעולם שאין דבר שאישה לא יכולה לעשות

סמים במלחמה

הספר "נשים" מתאר מספר פעמים את השימוש בקוקאין על ידי לוחמים במהלך מלחמת ויאטנם, כדי לשמור על עירנות ולברוח מהמראות הקשים שסבבו אותם. זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה נעשה שימוש בסמים לשיפור ביצועי הלוחמים; דוגמאות לכך נמצאות גם במלחמת העולם השנייה ובברית המועצות, בעיקר עם השימוש בממריצים.

מלחמת ויאטנם הייתה מלחמה קשה, וחיילי צבא ארצות הברית ספגו אבדות כבדות. אוסיף קישור לסרטון קצר בסוף הסקירה שידבר על נתונים מהמלחמה, אשר מצביעים על כך שהיו מדובר בחיילים וחיילות צעירים בלחימה אינטנסיבית לתקופת זמן ארוכה, שחיפשו דרך לברוח מהמציאות הקשה שסבבה אותם.

השימוש בסמים בזמן מלחמת ויאטנם היה כה קיצוני שבכירים בממשל הודו כי אין פתרון לבעיה, והשלים עם המצב. החיילים קיבלו סמים ממריצים באופן מוסדר על ידי הצבא האמריקאי, כמו גם סמים סדטיביים כדי למנוע התקפי חרדה ותגובות פוסט-טראומטיות. בנוסף, צרכו סמים קשים כמו קוקאין והירואין באופן לא חוקי. חוסר התמיכה במלחמה בארצות הברית רק דחף את החיילים לברוח מהמציאות המורכבת ולצרוך סמים בכמויות גדולות.

במלחמת חרבות ברזל ראינו את שני הצדדים של השימוש בסמים בזמן לחימה. מחבלי נוחבה, שצרכו סמים לפני השבת השחורה, טשטשו את מוסריותם והובילו לאחת מהזוועות הקשות ביותר שידענו, לעומת ישראלים שצרכו סמים במסיבת הנובה ושיתפו כי השימוש הציל אותם והעניק להם כוח פיזי ונפשי להתמודד עם המצב.

אני מאמינה שהמטרה שלשמה נלקח הסם משפיעה מאוד על התוצאה הסופית. ישראלים שבאו לרקוד ולהתאחד בפסטיבל מוזיקה וצרכו סמים לשם חוויה מאחדת אינם פועלים באותו האופן כמו לוחמים בווייטנאם או מחבלים בשבת השחורה, שמשתמשים בסמים כדי להמשיך בהתנהגות אגרסיבית או להקהות תחושות מצפון ומוסר.

גם סוג הסם עצמו משפיע על התוצאה. הסם MDMA, שצרכו רבים במסיבת הנובה, נמצא בשימוש בטיפול בפוסט-טראומה ובפרעות נפשיות, ותוצאות המחקרים בנושא חיוביות מאוד.

הטאבו סביב סמים בשנים האחרונות מתחיל להתפוגג, ואירועים כמו השבעה באוקטובר ומסיבת הנובה מאיצים את התהליך. שימוש נכון, ולמטרות נכונות, יכול במקרים מסוימים להביא להשפעות חיוביות, ואני מאמינה שהשיח סביב הנושא רק ימשיך ויגדל.

מחיר אזרחים במלחמה

אני אפתח דווקא בציטוט של וינסטון צ'רצ'יל- "אומה ללא מצפון היא אומה ללא נשמה. אומה ללא נשמה היא אומה שאינה יכולה לחיות" את הציטוט הזה אזכר רונלד רידנהור במכתבו לנשיא בעקבות הטבח במאי לי. הטבח התרחש בשנת 1986 ובו חיילים אמריקאים טבחו בכ500 גברים נשים וילדים בכפר. מידע מודיעיני על כך שבכפר שוהים לוחמי גרילה מהחזית העממית לשחרור ויאטנם הוביל לפשיטה על הכפר וכשאר התגלו שכלל אין לוחמי גרילה בכפר חיילי צבא ארצות הברית המשיכו בכל זאת בטבח בעידוד המפקדים בשטח. 

הגבול המוסרי במלחמה הוא דק, תחושות נקמה ורצון לטהר שטחים מלוחמי האויב יכולים לייצר מצב בו הגבולות מטשטשים. 

השימוש באזרחים כמגן אנושי ושימוש בסביבה אזרחית כדי להחביא נשק או ביצורים מקשים עוד יותר לסמן את הגבולות בין אויב לאזרח. מלחמות בין צבא לצבא הפכו למלחמות בלב הזירה האזרחית ומחיר האזרחים שנהרגים בעקבות כך עלה גם כן. הלוואי והייתה תשובה קלה למחיר שאזרחים נאלצים לשלם במלחמה, אבל אין לי תשובה כזו. יש גבול עד כמה אפשר להזהיר לפני פעולה התקפית ולסכן חיילים בשם המוסר והצדק אבל אם אנחנו לא נדע לסמן לעצמנו את הגבולות המוסריים אנחנו בסוף נאבד את הזהות האישית שלנו. 

ארצות הברית לא רואה במלחמת ויאטנם ניצחון והייתה מעדיפה למחוק אותה מדפי ההיסטוריה אם הייתה יכולה. ה"למה" למלחמה הטשטש עם השנים והרצון לסייע לאומה ללא היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה שלה בא לרעתה של ארצות הברית והחיילים בשטח התמודדו עם דילמות מוסריות מורכבות ללא הכנה או הבנה מוקדמת שלהן. אחת הגאוות הגדולות שלנו כצבא הוא המוסריות שלנו, המחיר שאנחנו נאלצים לשלם בשם הדבר הזה הוא גבוהה אבל גם שומר על הזהות שלנו בלב הטירוף שסביבנו. מה עדיף?

לצערי הספר אקטואלי מאוד לימים בהם אנחנו נמצאים ומהדהד את סיפור המלחמה שלנו. אני רוצה לסיים בגאווה בנו, בעם שלנו, בנשים שלנו שכותבים היסטוריה שונה ממה שהייתה בעבר ומוכיחים שהשמיים הם הגבול עבורנו. במלחמה אין מנצחים והאובדן והמחיר שנאלצנו לשלם ועדיים משלמים הוא גבוהה, כל הילדים והילדות היפים שכבר לא נמצאים פה איתנו מזכירים לי את פינלי ועשרות הלוחמים שפרנקי ישבה לצידם ברגעים האחרונים שלהם. שנדע ימים יפים יותר